פסק-דין בתיק ת"א 5338-03

1.            תביעה שעילתה כפל ביטוח. תובעת 1 היא חברה העוסקת בעבודות עפר. תובעת 2 ביטחה את התובעת 1 בפוליסת חבות מעבידים. נתבע 3 הוא נהג מחפר שהועסק על ידי תובעת 1. במהלך עבודתו עבור תובעת 1 נסע נתבע 3 לאחור על מחפר השייך לתובעת 1 ופגע באדיב מנסור (להלן: "הנפגע").

נתבעת 2 ביטחה במשותף עם נתבעת 1 את השימוש במחפר, בביטוח חובה ע"פ הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי. (להלן יקראו כלל הנתבעים - "נתבעות", על שם שתי הנתבעות הראשונות).

2.            ביום 11.9.00 חויבה תובעת 2 בפסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת ש. וסרקרוג (ת"א 1270/93, חיפה), לשלם פיצוי לנפגע (להלן: "תיק אדיב מנסור"). ערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון נדחו - ע"א 7487/00 אדיב מנסור נ. מוסטפה חוג'יראת ואח' וע"א 7757/00 י.א.ט.ר בע"מ נ. מנסור אדיב (להלן: "פסק הדין בבית המשפט העליון").

יש לציין כי הצדדים לתביעה שלפני היו כולם צדדים להליך שהחל לפני כב' השופטת וסרקרוג, והיא הטילה את חיוב תשלום הפיצוי על תובעת 2 - ולא על נתבעת 2 מכח בחירת הנפגע.

3.            בהחלטה מיום 27.10.08 קבעתי, כי העילות שבהישען עליהן הוגשה התביעה שלפני התיישנו, זולת עילת ביטוח כפל. בקשות רשות ערעור על החלטה זו נמחקו ביום 26.10.11, על ידי בית משפט העליון תוך שנשמרה לכל הצדדים הזכות לטעון טענותיהם בערעור על פסק הדין.

4.            התובעות טוענות, כי היסוד לתביעתן הונח למעשה בהליך שתואר לעיל, שהתנהל בבית משפט המחוזי בחיפה ואח"כ בבית משפט העליון, כך שכיום אין מחלוקת כי הן ביטחו את המעביד, בביטוח חבות מעבידים, וכך את חבות המעביד לפיצוי הנפגע, והנתבעות ביטחו את המחפר בביטוח חובה, כמו גם את חבות הנוהג במחפר. הן מוסיפות כי הוכח גם הסכום ששולם לנפגע על ידי התובעות, בהליך שהתנהל לפני.

5.            התובעות מסבירות, כי בית משפט המחוזי בחיפה בעניין אדיב מנסור, לא הכריע בשאלת ביטוח הכפל, מאחר שבמועד בו הוגשה תביעת מנסור, עדיין לא באה לעולם הלכת חמאדה (ע"א 5757/97 אליהו ואח' נ. חמאדה) והתובעות לא היו יכולות לצפות את תוכנה. ע"פ הלכת חמאדה חוזה הביטוח מאמץ לתוכו את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפלת"ד ומקנה זכות לצד שלישי לקבל פיצוי לפי חוק הפלת"ד, אף שהתאונה שבה נפגע אינה תאונת דרכים. התובעות מדגישות כי טרם באה אז לעולם ההלכה הקובעת, שלנפגע במקרה מסוג זה זכות בחירה, בין החב כלפיו בעילה הנזיקית, לבין החב כלפיו בעילת ביטוח החובה.

6.            יסודה של טענת התובעות לעניין הזכות להתחלק בנטל פיצוי הנפגע עם הנתבעות מצוי בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א- 1981 (להלן: החוק).  סעיף זה אומר:

"(א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו.

...

(ג) בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף, בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח

(ד) המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח".

וסעיף 67 לחוק קובע:

" על ביטוח אחריות יחולו הוראות סעיפים 61, 62, 56 ו-59 בשינויים המחויבים, ואין להתנות עליהן למעט על הוראות סעיף 59 (ד) אלא לטובת המבוטח או צד שלישי".

7.            אף כי הצדדים מסרו לבית המשפט בדיון מיום 9.6.11 (הישיבה שבה נקבעו מועדי הסיכומים), כי יודיעו במשותף מהו סכום התביעה בניכוי התשלומים התכופים ששולמו על ידי הנתבעות, לא באה הודעה כזו לבית המשפט.

ע"פ טענת הנתבעות בסיכומים עולה מפורשות כי לגבי עילת ביטוח הכפל כמו לגבי יתר עילות התביעה, להוציא התרשלות, "הקריטריון" (כלשונן) לסכום התביעה הוא הסכום שפסק בית המשפט המחוזי בתביעת הניזוק על פי חוק הפלת"ד. לשון אחר, לשיטתן, הסכום ששולם על ידי התובעות על פי פקודת הנזיקין לא נתבע בכתב התביעה בעילת ביטוח הכפל.

הנתבעות המשיכו וטענו כי הסכום המגיע לפי הפלת"ד הוא 2,054,340 ש"ח בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי בתביעת הניזוק, ומזה יש להוריד ניכויי מל"ל בגין קצבת עבודה (432,486 ש"ח) ובגין קצבת ניידות (93,206 ש"ח). כמו-כן, מאחר שנתבעת 2 הקדימה לניזוק סכומי תשלומים תכופים יש להפחית גם אותם, וכן להפחית הוצאות שהתובעת 2 חויבה לשלם לנתבעת 2 בסך 40,000 ש"ח. יצויין כי בית המשפט המחוזי, בענין אדיב מנסור, ערך את שני החישובים, גם זה הנחוץ לתביעה הנזיקית וגם זה הנחוץ לתביעת הפלת"ד.

8.            התובעות פירטו בתצהיר שהוגש מטעמן (ושלא נסתר) את הסכום ששילמו לנפגע, ועל פי סיכומיהן על הנתבעות להשיב, למצער, מחצית מהסכום ששילמו. לשיטת התובעות, לפי נוסח סעיף 59(ד) לחוק (וסעיף 67 לחוק, המחיל אותו הסדר על ביטוח אחריות בשינויים המחויבים), בכפל ביטוח על המבטחים לשאת " בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח", ואם כך, לדבריהם, החלוקה הייתה אמורה להיעשות לפי היחס בין סכום פוליסה מוגדר (אצל תובעת 2), לעומת סכום ביטוח "אינסופי" אצל הנתבעות - בפוליסת החובה. מכאן הם מגיעים למסקנה לפיה הנתבעות, המבטחות בפוליסת החובה, היו צריכות למעשה לשלם את מלוא הנזק.

בהקשר זה, בסיכומי הנתבעות (ס' 3) נאמר: